מסע

למה בלוג? זאת שאלה שמתגלגלת בשכונה בתקופה האחרונה (ושתחזור, אני מניח, שוב ושוב), אליה נדרשתי על ידי נתי וטל .

נראה לי שיש להבדיל בין בלוגים יעודים - כאלה שמשרתים מטרה מוגדרת מבחינת הכותב, כגון חשיפה מקצועית ברשת, קידום מוצרים, שירותים, ארגונים, רעיונות פוליטיים או חברתיים, יצירת רווחים ציפייה ליצירת רווחים מפרסום וכדומה - לבין בלוגים אישיים.

לגבי הראשונים שאלת ה”למה” פתורה - אם כי כמובן נשארות הרבה מאוד שאלות “איך”.

האחרונים, בהם עסקינן דומני, מהווים תופעה מתמיהה, שהרי לא מדובר רק בילדים ונוער אלא באנשים בוגרים. למרבה הבידוח, התופעה מעסיקה בייחוד את הכותבים עצמם (נתקלתי בשאלה גם בבלוגוספרה הספרדית), אך לא אתפלא אם יוודע לי שחוקרים אותה באופן רציני.

אני מבין על פי התשובות שקראתי שהשאלה מכוונת למניעים אישיים ולא כלליים. יש לי מה לומר על האחרונים ואולי פעם ארחיב. אך היום לא אכזב ואספר על מניעיי האישיים, אם כי אוסיף אחד שעשוי לגעת ברוב הכותבים.

נתחיל בכך שאני גרפומן. יש לי רומן ארוך עם יומנים, לרבות ריבים, שריפת שנים של כתיבה בחצות ליל חורף ביער, ותשובה בהכנעה אליהם. יש לי אהבה וחיבור גדולים לספרות ולכתיבה בכלל, ומלבד סיפורי מגירה ערכתי ספרים של פרופסורים באוניברסיטה כשהייתי סטודנט, הייתי כתב בעיתון, עורך ירחונים של האוניברסיטה העברית והסוכנות היהודית, תרגמתי ספרות יפה (עמוס קינן - הדרך לעין חרוד) ועוד אין ספור חומרים חינוכיים, עסקיים וטכניים.

אבל בספרדית.

עברית הייתה לשפת היום-יום, אך המשכתי לחשוב, להרגיש ולכתוב בספרדית.

עם השנים, עם ההתרחקות מחברה דוברת ספרדית, הגמוניית הספרדית נחלשה. היום אני חושב בכמה שפות, לפעמים לפי הנסיבות ואחרת - בערבוביה.

לפרנסתי, סיגלתי לי מקצועות בתחום הגוף והרפואה האלטרנטיבית. אני מרגיש בסדר עם זה, לפעמים אפילו מתלהב, אך אני מודע ומודה: it’s only second best.

הפער בין שפתי האישית לבין שפת הסביבה החברתית - עברית, מציק. אני לא יודע אם אצליח לסגור אותו אי פעם ובאיזו מידה. אבל אני חייב לנסות.

חייב, כי אני רוצה להיות חלק מההוויה התרבותית הסובבת אותי לא רק כצרכן אלא כשותף ליצירתה, כרלוואנטי בתוכה. זאת הסביבה בה אני חיי. בעברית.

הבלוג, עבורי, הוא הביטוי הראשון לאותו רצון להתערות בנעשה מבחינה תרבותית. פינה צנועה ברשת, בין אנשים שמכל אחד ואחת יש לי המון מה ללמוד, ואולי אוכל להציע, גם אם בשפה פשוטה, תכנים. צברתי כאלה ואני שמח להתחלק במה שיש לי. בעצם, זאת כבר ראשית מימוש רצוני.

לגבי המניע הכללי יותר, הנה הוא:

פעם, כשהייתי בתיכון בבואנוס איירס, הגיע אלינו הסופר המקסיקאי אוקטביו פס, מהמשוררים הגדולים של המאה ה-20, חתן פרס נובל לספרות ב-1990.

פס הציג באותה הרצאה, כאחד המניעים החשובים לכתיבתו, ה- Deseo de Trascendencia - הרצון לטרנסצנדנטיות.

סוג אחד של טרנסצנדנטיות הוא זה שכבר דיברתי עליו - לצאת אל מעבר לגבולות עצמך, אל החברה, ולהשפיע. סוג אחר, אליו התכוון פס באותה ההרצאה, הוא הרצון שיישאר דבר ממך כשלא תהיה עוד.

לרוב, אין אנו חושבים על מוות. אנו יודעים שימינו סופיים ושיום יבוא ויהיה האחרון. אך זאת ידיעה בדרך כלל מודחקת, קשה לשהות בה מבחינה רגשית ולרוב, אנו מתנהלים כבני אל-מוות.

לפעמים אני חושב על נערה בת 15. אני חושב עליה כשאני כותב את הרשומות האלה על זן ואומנות האהבה. אני מדמיין אותה פותחת את הבלוג שלי וקוראת. ופתאום אור בעיניה, וחיוך על שפתיה. וכותבת תגובה שהיום הייתה יכולה להשמע כך: “סבא רבא אתה גדול! שולתתתת11!!! XD”

ואני, מבין כותלי הרשת, אולי, מי יודע, אצליח לענות.

כי אנחנו כבר לא נהיה כאן.

אבל הבלוגים יישארו.

וכפי שעשתה האתון, גם אני זורק שרביט לאוויר הרשת ומי שירצה לקחתו, יבורך.

על פי הדיון המעניין הזה אצל נתי, אומנות ושיווק עיסוקים מנוגדים הם.

נקודת המוצא של איש השיווק הוא איתור צורך, קיים או פוטנציאלי, באוכלוסיית היעד שלו.

נקודת המוצא של האומן הוא צורכו שלו להביע את עצמו.

איש שיווק שיפעל כאומן סיכוייו קלושים.

אומן שיפעל כאיש שיווק יסרס יצירתו בטרם נולדה.

מעטים האנשים שבורכו בנטיות אומנותיות ושיווקיות יחד. אך גם מי שזכה, יפעל למעשה בתפקידים שונים בשלבים שונים. אומן שיוצר מתוך התחשבות במה יתקבל ומה לא יתקבל … כבר אינו אומן אלא יצרן בשוק.

אפשר לקרוא תגר על התפיסה הזו, אם באומנות בכלל עסקינן.

על פיה, כל יצירות הרנסנס ייפסלו כאומנות. אומנים שפעלו מתוך מניעים של מעורבות חברתית, “אומנות מגויסת”, בספק יזכו לתואר אומן. וכו’.

דיונים אלה נראים לי נגועים בתפיסה דיכוטומית מדי, אולי נגועה באטומיזם קיצוני ומתעלמת מהעובדה כי אומנות קיימת רק במסגרת תרבות, ותרבות היא אף פעם לא של איש אחד.

ברגע של התבוננות אני נוטה לחשוב שאלה אינם אלא פחדים של מי שטרם השלים עבודתו.

המעבר מאותו רגע של השראה ראשונית אל הספר במדפי החנויות , הסרט בבתי הקולנוע, הציור בקיר של צרכן אומנות וכו’ נראה כל כך מורכב ומסובך שאין מנוס מלחשוש לגורל הרצון שמלבלב.

מה אם כן?

לשכוח מזה. פשוט ליצור. לכתוב את הרומן, את התסריט, לצייר את התמונה, לעסוק במעשה היצירה. על חשבונך. זאת תרומתך. במונחים כלכליים, זאת השקעתך.

כשהיצירה תעמוד על רגליה ותאמין בה, אז תצא כאריה לשווקה. עכשיו תשכח. עכשיו תיצור.

מאז פתחתי את הבסטות בבלוגלי אין מצב שמהלך יומי לא יכלול כניסה לכפר לראות מה שלומם של שכניי האינטרנטיים. סוג של אהבה שבטית, רחוקה מן הביקורתיות השכלית הנוברת ובוררת.

אלא שהבוקר שטף של רשימות ותגובות, וכותרת בלוג אחת לפחות, התלכדו לכדי יצירת אסוציאציה חולפת זריזה, כזו שמתקבלת מהסתכלות פריפרית, משנית לכאורה , אל תוך שלוש אותיות אלה: CFS.

CFS הם ראשי תיבות של Chronic Fatigue Syndrome. זאת מחלה המתויגת כאידיופאטית (idiopathic), ז”א שהיא ספונטאנית (חה!) או שלא יודעים מאיפה זה בא לנו.

או קיי, אז CFS כוללת כל מיני סימפטומים שלא כולם משתקפים באותן הרשימות והתגובות, יוצא אם כן שמוגזם לדבר על תופעה מגפתית הפוקדת את נושאי אהבתי הכפרית. אולי סוג של Mild CFS?

גם לא. כנראה שזאת הייתה הדרך הקצרה ביותר בה תת המודע שלי מצא לנכון לשגר לי תמונת מצב. אולי בגלל מטופלת אחת. יכול להיות. סטייה מקצועית.

אבל הכיוון ברור. במילים פשוטות, החבר’ה נראים עייפים. כלכלן ולוטה מבקשים לנוח, והרי רק עכשיו קמו לחיים הבוגרים, האתון העיוורת ממתנת עקשנות, מסגלת לעצמה עדשות מגע ומפנטזת לחגוג על פירות עמלו של בן זוגה, מרג’ מנתבת את הגאוניות ההיפראקטיבית שלה לטיפוח בריחות מן המסד (ואולי לציד רואה חשבון שרירן שנשמע אחלה אבל למה אני שומע איזה למה מוסווה כל פעם שהיא מדברת עליו?… סקפטיות?) ושין חברי המעודן, שאילולי J.S. Mill הייתי מייחס לו באחת את ההבחנה בין self regarding ו-others regarding acts, מבטל באלגנטיות רטורית נון-קונפורמיות כקונפורמיות אופנתית, תוך ריקון המושג ממשמעותו המשתנה ככל שמתגבשות מוסכמות. רק נתי נשאר מתלהב. הוא כנראה באמת עושה מה שהוא רוצה.

כי יש הסברים רבים לעייפות. אבל זה שנראה לי שולתתת!!!111 הוא הויתור על האמת שבי.